Yariv Oppenheimer : (Haaretz) : Il sangue del 16enne Amjad è sulle mani dei media israeliani
Traduzione sintesi
Questo fine settimana mi sono imbattuto in un difficile video su Twitter che documenta gli ultimi momenti di Amjad Abu Aliya, un ragazzo palestinese di 16 anni, colpito alle spalle da un soldato dell'IDF o da un colono (le prove della scena mostrano coloni armati che puntano verso i palestinesi, insieme ai soldati dell'IDF), mentre protestano contro la violenza dei terroristi.
Nel video, girato da una telecamera del telefono, il ragazzo viene visto sdraiato sulla barella, con l'ululato dell'ambulanza sullo sfondo, e un paramedico che cerca con le mani di fermare il sangue . Il video è stato interrotto dopo che è diventato chiaro che il ragazzo non rispondeva ed è morto mentre andava in ospedale.
All'inizio ero terrorizzato dal video, uno scatto duro e scioccante che non riesce a lasciare indifferente l'anima, ma poi ho sperato che proprio per via del suo estremismo, questo duro video potesse sconvolgere in qualche modo il muro dell'apatia pubblica sulla sparatoria di coloni o soldati nei confronti dei manifestanti palestinesi disarmati.
Mi sono rivolto ad un certo numero di giornalisti affinché il video o parti venisse trasmesso, mi hanno risposto tutti che "non si può trasmettere una cosa del genere in televisione" ed è molto dubbio che l'evento verrà menzionato. Infatti il video è rimasto su Twitter, nelle edizioni non è stato riportato nulla e il pubblico israeliano a casa è stato nuovamente risparmiato dagli orrori dell'occupazione.
La morte di Amjad, come la morte di 16 minori palestinesi solo nell'ultimo anno, è nascosta al pubblico israeliano. Il silenzio intorno agli orrori dell'occupazione è mantenuto con cura. E quando il pubblico israeliano non lo sa, non si discute pubblicamente sulle procedure di apertura del fuoco, non si critica la politica nei territori e non si fa pressione sui militari per cambiarla.
Il sangue dei palestinesi che verranno uccisi è consentito, tra l'altro per decisione degli editori di censurare e non dare spazio alle terribili segnalazioni provenienti dai territori, quasi ogni settimana. Non c'è voto per il dolore palestinese, per il lutto, per le famiglie palestinesi in lutto, per le atrocità che Israele commette ogni giorno, oltre la linea verde, per i palestinesi nei territori. I morti palestinesi restano senza nome, le loro famiglie non saranno mai interrogate in televisione, il loro grido non sfonderà il muro dell'oscenità e del silenzio.
Chi in Israele conosce il nome Ali Hassan Harb, un palestinese ucciso a coltellate da un colono vicino ad Ariel? Chi ha sentito di Hussein Quariq, un palestinese di 60 anni, disabile mentale, che è stato ucciso a colpi di pistola a un posto di blocco la settimana scorsa? Quasi nulla è stato riportato sui due eventi scioccanti, dove sono stati uccisi degli innocenti. Cosa merita di essere conosciuto al pubblico? Qualsiasi tentativo di danneggiare i colon è proibito in Israele.
Quindi c'è spazio per un'ampia segnalazione, interviste strazianti alle vittime ebraiche e la richiesta è : meno pietà , più forza e più sangue palestinese. I media israeliani sanno come criticare la Russia, la Cina, e altri paesi non democratici, per descrivere in parole smussate i regimi che non permettono la protesta e sparano a chi manifesta . Quando si tratta dei palestinesi che vengono uccisi quasi ogni settimana in manifestazione, vige il silenzio. Non vogliono essere considerati "di sinistra" e perdere il voto.
I media israeliani discuteranno ore negli studi sulla morte di Yaakov Abu Alki'an (solo se riuscite a collegarlo ai casi di Netanyahu), dedicheranno lunghe giornate a infiniti dibattiti su chi ha ucciso Tair Radha, ma non spenderanno un minuto per un ragazzo palestinese morto per una sparatoria israeliana in una manifestazione nei territori .
Amjad Abu Ali, il ragazzo dell'ambulanza, è uscito venerdì scorso per manifestare con i suoi paesani contro la violenza dei coloni e contro il tentativo di stabilirsi nella loro terra. Nelle ultime settimane i coloni delle tenute vicine hanno attaccato i residenti del villaggio nel tentativo di costringerli ad andarsene dalla loro terra, il venerdì fanno "picnic" all'ingresso del villaggio e la sicurezza militare blocca l' ingresso in città per ore.
Gli abitanti del villaggio sono impotenti, non sono cittadini israeliani, non hanno rappresentanti nella Knesset, non hanno nessuno a cui rivolgersi. Hanno solo la capacità di dimostrare e sperare che qualcuno ascolti il loro grido. Venerdì scorso hanno manifestato, e in risposta hanno assorbito lacrimogeni, proiettili di gomma e fuoco vivo, quando soldati e coloni armati hanno sparato insieme alla manifestazione contro i civili.
Amjad è stato ucciso. L'unico figlio dei suoi genitori è stato ucciso. Picchiati e in lutto i paesani, sono ritornati alle loro case, pieni di frustrazione e dolore, umiliati e sconfitti. Le loro voci e le loro grida non si sentono. Una storia, su un villaggio, un venerdì.
דמו של אמג'ד בן ה-16 על הידיים של התקשורת הישראלית
בסוף השבוע נתקלתי בטוויטר בסרטון קשה ובו מתועדים רגעיו בו האחרונים של אמג'ד אבו עליא, נער פלסטיני בן 16, שנורה בגבו על ידי חייל צה"ל או מתנחל (בעדויות מהזירה נראים מתנחלים חמושים מכוונים נשקם לעבר הפלסטינים, לצד חיילי צה"ל), בשעה שהפגין נגד אלימות המתנחלים והשתלטות על אדמות הכפר. בסרטון, שצולם במצלמת טלפון, נראה הנער שוכב על האלונקה, תחילה עוד בהכרה, שהולכת ומתערפלת מול המצלמה, כשברקע יללות האמבולנס, ופראמדיק שמנסה בידיו לעצור את הדימום. הסרטון נקטע לאחר שברור כי הנער אינו מגיב ומת בדרכו לבית החולים.
בתחילה נרתעתי מהסרטון, סנאף קשה ומזעזע שלא יכול להשאיר את הנפש אדישה, אבל אז קיוויתי כי דווקא בגלל הקיצוניות שלו, הסרטון הקשה הזה אולי יצליח לזעזע במשהו את חומת האדישות הציבורית לירי התכוף של מתנחלים או חיילים במפגינים פלסטינים לא חמושים. פניתי למספר עיתונאים על מנת שהסרטון או חלקים ממנו ישודרו, כולם ענו לי ש"אי אפשר לשדר דבר כזה בטלוויזיה" וספק רב אם האירוע כלל יוזכר במהדורות שישי. אכן, הסרטון נשאר בטוויטר, במהדורות לא דווח דבר, ומהקהל הישראלי בבית שוב נחסכו זוועות הכיבוש.
מותו של אמג'ד, כמו מותם של 16 קטינים פלסטינים רק מהשנה האחרונה, מוסתר מהציבור הישראלי. קשר השתיקה סביב זוועות הכיבוש נשמר בקפידה. וכשהציבור הישראלי לא יודע, אין דיון ציבורי על נהלי הפתיחה באש, אין ביקורת על המדיניות בשטחים ואין לחץ על הצבא לשנות אותה. דמם של הפלסטינים שייהרגו מותר, בין היתר בשל החלטות העורכים בדסק לצנזר ולא לתת מקום לדיווחים המחרידים המגיעים מהשטחים, כמעט בכל שבוע. אין רייטינג לצער הפלסטיני, לאבל, למשפחות שכולות פלסטיניות, לעוולות שישראל מבצעת יום יום, מעבר לקו הירוק, לפלסטינים בשטחים. ההרוגים הפלסטינים נותרים חסרי שם, בני משפחותיהם לעולם לא ירואיינו בטלוויזיה, זעקתם לא תפרוץ את חומת האטימות וההשתקה.
מי בישראל מכיר את השם עלי חסן חרב, פלסטיני שנדקר למוות על ידי מתנחל ליד אריאל? מי שמע על חוסיין קוואריק, פלסטיני בן 60, מוגבל בנפשו שנורה למוות במחסום בשבוע שעבר? על שני האירועים המזעזעים, בו נהרגו חפים מפשע, לא דווח כמעט דבר. מה כן מגיע לידיעת הציבור? כל ניסיון פגיעה במתנחלים, יידוי אבנים ואפילו הרוגים בתאונות הדרכים, ובלבד שהנהג הפוגע פלסטיני והקורבן מתנחל. אז יש מקום לדיווחים נרחבים, ראיונות קורעי לב עם הקורבנות, ששורתם האחרונה תמיד היא שאין מספיק הרתעה, שאנחנו "רחומים" מדי ונדרש עוד כוח, עוד דם פלסטיני.
התקשורת הישראלית יודעת להעביר ביקורת על רוסיה, על סין, ועל מדינות לא דמוקרטיות אחרות, לתאר במילים בוטות משטרים שלא מאפשרים מחאה ויורים למוות במי שיוצא להפגין. אך כשמדובר על צה"ל שלנו ופלסטינים שנהרגים כמעט מדי שבוע בהפגנה, דממה. לא רוצים להיחשב "שמאלנים" ולאבד רייטינג.
בשם החתירה לאמת, התקשורת הישראלית תדון שעות באולפנים בפרשת מותו של יעקוב אבו אלקיעאן (רק אם אפשר לקשר את זה לתיקי נתניהו), תקדיש ימים ארוכים לדיונים האין סופיים בשאלה מי רצח את תאיר ראדה, אך לא תקדיש דקה אחת לנער פלסטיני שמת מירי ישראלי בהפגנה בשטחים.
אמג'ד אבו עליא, הנער מהאמבולנס, יצא בשישי האחרון להפגין עם בני הכפר שלו נגד אלימות המתנחלים והניסיון לנשלם מאדמתם. בשבועות האחרונים מתנחלים מהמאחזים הקרובים תוקפים את תושבי הכפר בניסיון לנשלם מאדמתם, ובימי שישי הם עורכים "פיקניקים" בכניסה לכפר ובאבטחת הצבא חוסמים את הכניסה לכפר למשך שעות.
תושבי הכפר חסרי אונים, הם אינם אזרחים ישראלים, אין להם נציגות בכנסת, אין להם למי לפנות. נותרה להם רק היכולת להפגין ולקוות שמישהו יקשיב לזעקתם. בשישי האחרון הם הפגינו, ובתגובה הם ספגו גז מדמיע, כדורי גומי ואש חיה, כשחיילים ומתנחלים חמושים על אזרחי פיזרו יחד את ההפגנה. אמג'ד נהרג. בן יחיד להוריו נהרג. מוכים ואבלים חזרו תושבי הכפר אל בתיהם, מלאי תסכול וצער, מושפלים ומובסים, קולם וזעקתם לא נשמעים. סיפור אחד, על כפר אחד, ביום שישי אחד.התקשורת הישראלית יודעת להעביר ביקורת על רוסיה, על סין, ועל מדינות לא דמוקרטיות אחרות, לתאר במילים בוטות משטרים שלא מאפשרים מחאה ויורים למוות במי שיוצא להפגין. אך כשמדובר על צה"ל שלנו ופלסטינים שנהרגים כמעט מדי שבוע בהפגנה, דממה. לא רוצים להיחשב "שמאלנים" ולאבד רייטינג.
בשם החתירה לאמת, התקשורת הישראלית תדון שעות באולפנים בפרשת מותו של יעקוב אבו אלקיעאן (רק אם אפשר לקשר את זה לתיקי נתניהו), תקדיש ימים ארוכים לדיונים האין סופיים בשאלה מי רצח את תאיר ראדה, אך לא תקדיש דקה אחת לנער פלסטיני שמת מירי ישראלי בהפגנה בשטחים.
אמג'ד אבו עליא, הנער מהאמבולנס, יצא בשישי האחרון להפגין עם בני הכפר שלו נגד אלימות המתנחלים והניסיון לנשלם מאדמתם. בשבועות האחרונים מתנחלים מהמאחזים הקרובים תוקפים את תושבי הכפר בניסיון לנשלם מאדמתם, ובימי שישי הם עורכים "פיקניקים" בכניסה לכפר ובאבטחת הצבא חוסמים את הכניסה לכפר למשך שעות.
תושבי הכפר חסרי אונים, הם אינם אזרחים ישראלים, אין להם נציגות בכנסת, אין להם למי לפנות. נותרה להם רק היכולת להפגין ולקוות שמישהו יקשיב לזעקתם. בשישי האחרון הם הפגינו, ובתגובה הם ספגו גז מדמיע, כדורי גומי ואש חיה, כשחיילים ומתנחלים חמושים על אזרחי פיזרו יחד את ההפגנה. אמג'ד נהרג. בן יחיד להוריו נהרג. מוכים ואבלים חזרו תושבי הכפר אל בתיהם, מלאי תסכול וצער, מושפלים ומובסים, קולם וזעקתם לא נשמעים. סיפור אחד, על כפר אחד, ביום שישי אחד.
·
Commenti
Posta un commento